* מי שקורא עכשיו את הפוסט הזה ולא קרא את הקודם- ממליצה מאוד לקרוא אותו, גם אם הוא ארוך, כי זה יהיה דיי בעייתי להבין את מה שקורה כאן בלי לקרוא את הקודם (זה חלק ב' לפוסט הקודם)...*
באמת שהיא כל כך עצבנה אותי עכשיו....
~ מצטערת מראש אם אני אספר פה דברים שכבר סיפרתי בפוסט הקודם, פשוט הייתי צריכה עכשיו לכתוב את זה מחדש כי הוא נמחק לי... ~
אבל היו בנות אחרות שהן דווקא כן היו שם בשבילי, למרות שהן לא היו בשיעור ולא ראו מה היה
לדוגמא, זאת שלא הייתה בשיעור והלכה עם חברה שלי שכן הייתה בשיעור למורה ששמרה עלינו בבקשה שתדבר עם המחנכת- אז היא לקחה את זה כל כךךך קשה, בשבילי, בגלל שעשו את זה לי, למרות שהיא לא היתה שם ולא ראתה מה הלך והכל...
ועוד אחת שאמרה לי שאם אני רוצה לדבר למרות שהשנייה שהגנתי עליה לא רוצה, היא תבוא איתי ותהיה איתי ותתמוך בי והכל...
זה באמת ממש מוזר לי... כאילו... כואב להן בשבילי? למה?
מה... אני חשובה להן?
זה באמת כזה מוזר....
למה כל כך אכפת להן בכלל?! הן לא היו שם אפילו, ויש להן קשר יחסית בסדר עם הילדים האלה והם לא עשו להם כלום- אז למה הן כועסות עליהן?...
זה ממש מוזר לי.... אבל מוזר טוב... :)
זה באמת ריגש ושימח אותי וזה רגש שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן... היה טוב להיזכר... :) חח...
רק חבל שזה עבר כל כך מהר שיום אחרי הם היו עם אותה קבוצה ילדים וצחקו איתם והיו איתם והכל וכרגיל, נשארתי לבד...
אני פשוט חייבת ללמוד! הם לא חייבות לי כלוםםם- זה שהם עושים את זה לי לא אומר שהם עושים את זה גם להן, ואין שום סיבה שהן יפסיקו להיות איתם...
כרגיל, אני מפתחת ציפיות גבוהות מידיי- ונופלת אחר כך כל כך חזק... וזה פשוט כואב כל פעם מחדש....
אני חייבת ללמוד להפסיק לפתח ציפיות.
עכשיו לחלק היותר מסובך-
ה"חברה הכי טובה" שלי, שהיא באותו מקבץ איתי, אבל לא הייתה באותו יום בבית הספר,
שמעה, כמו כולם, על מה שהיה
ובאותו זמן היא הייתה אמורה לומר לנו עם היא באה איתנו או עם אחד הילדים העיקריים שעשו לי את זה (זה שאמר לי טעות שנולדת והכל...)
לסילבסטר (כי יש בניהם איזה קטע ויש לה קראש עליו).
עכשיו, אני בתור חברה חשבתי שהיא תשמע על מה שהם עשו לי, על מה שהוא עשה לי, ותבוא להגן עליי, ולא תעדיף איזה קראש מסכן עליי שאנחנו חברות כבר 9 שנים...
אבל במקום, היא אמרה לנו שהיא לא בטוח באה איתנו והיא כנראה תלך איתו...
באמת שכל כךךךך נפגעתי מזה...
אולי אני מצפה ליותר מידיי- אבל ככה אני, וחשבתי שבמינימום היא לא תלך באותו הערב שזה קרה איתו כאילו לא קרה כלום אלא תעזור לי ותתמוך בי...
אחרי זה היה לנו מין ריב כזה, ואז היא הקליטה לי הודעה בוואטצאפ בפרטי, ויכולתי לשמוע על הקול שלה כמה שהיא מצטערת ולא יודעת מה לעשות...
והרגשתי אחרי זה כל כךך רע עם עצמי...
בתור חברה שלה הייתי צריכה להבין, להיות שם בשבילה ולתמוך בה...
להבין שלא בוחרים את מי לאהוב ואין מה לעשות...
הייתי צריכה להקל עליה אבל במקום רק הקשיתי עליה ועשיתי לה את המוות....
חוץ מזה הייתי צריכה להבין ולעשות לה כי זה סילבסטר- אם היא הייתה הולכת איתו זה היה יכול להיות הזדמנות מעולה בשבילם להתקדם והכל, כי אתם יודעים- זה סילבסטר...
אבל במקום אני עשיתי רק ההפך ובגללי היא לא הלכה איתו בסוף והרסתי לה את ההזדמנות שלה...
באמת שהרגשתי כל כךךךךךך רע עם עצמי...
אבל אחרי זה הלכנו ביחד לאיפה שקבענו כולם להיפגש והכל והיה ממש כיף ומצחיק... חח....
אבל עדיין הנקיפות מצפון אכלו אותי כל הזמןןן- כי אני באמת אמורה להיות רגילה לזה אז למה לקחתי את זה הפעם כל כך קשה?... הרי זה תמיד קורה לי... אני אמורה להיות רגילה...
אולי זה בגלל שהיא גם הייתה קשורה לזה? אבל אם כן, למה?! כי גם לזה אני אמורה להיות רגילה...
הרי הילדה שאמללה אותי כל היסודי (למזלי אנחנו לא ביחד גם בחטיבה) ואחת ה"חברות" הקרובות שלי היו תמידד החברות הכי טובות והיא בחיים לא אמרה לילדה שהציקה לי תמיד שתפסיק ותרגיע כבר, כי זה כבר עובר כל גבול...
אפילו ילדות שגם לא ממש סובלות אותי ותמיד היו בחרמים האלה שהיו עושים עליי היו אומרות לה להפסיק כשהיא כבר מגזימה יותררר מידיי...
אבל היא? היא לא אמרה לה כלום...
אז באמת שאני כבר ממש מטומטמת! אני חייבת להתרגל לזה באיזה שהוא שלב ולהפסיק להתרגש מכל חרא כזה...
אבל אני מניחה שלא משנה כמה אני אכחיש ואגיד שזה לא נכון ולא ארצה להאמין- זה בכל זאת, כל פעם מחדש תופס לי איזה שהוא מקום בלב, גם אם הוא הכי קטן שיש, זה עדיין קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, וזה מה שמביא אותי לכל הדיכאונות והמצבים המבאסים האלה שאני פשוט שקועה בהם וטובעת בהם כל פעם מחדש....
אחח איזה חיים מושלמיםם שכאלה... ועוד החברות- כאלה נאמנות... משו... /:
* זה עוד לא נגמר מה שהיה לי השבוע- אבל זה פוסט כבר ממששש ארוך אז אני אמשיך בפוסט הבא... ביי בינתיים... *












