שאפילו כאן אני לא יכולה לכתוב...
יש דברים...
שבגללם אני הולכת לישון, יום אחר יום עם כרית רטובה.
הדברים האלה...
הם הדברים שאני בוכה בגללם עכשיו...
הדברים האלה...
הם כל כך מפחידים...
הדברים האלה...
כבדים כל כך...
ואני צריכה לסחוב אותם, לבד, בשקט, בתוך הלב, בלי שאף אחד יראה...
הם כבדים כל כך,
שמבחוץ זה נראה כאילו אני הולכת והכל רגיל,
אבל מבפנים אני גוססת, מצליחה בקושי לזחול...
הם כבדים כל כך,
הם שוקלים כמה קילו לפחות...
ואני? כבר לא ממש חזקה...
כבר לא ממש גיבורה...
נופלת כלכך הרבה פעמים שכבר קשה לקום...
והלב שלי?
כבר הצטמצם מהפחד, מהכאב...
הפיזי והמילולי...
הוא נחלש...
מכל העבר, מכל ההווה...
והדברים האלה...
הם כל כך כבדים,
שהלב כבר לא נושם...
הוא לא מצליח לעבור את זה,
לחיות עם זה,
להשלים עם זה,
להתעלם מזה....
והכל....
לבד....













