תפסיקו לשקר, אני יודעת את האמת!!

1...
אסור להרעיב כמו שאסור לדחוס. בשני המקרים המוח מגיב בקיצוניות.
חשוב להבין שהמוח כמו טייפ, ז"א שמקליט וזוכר במדויק, אוקיי..?
כך שאם המוח זוכר במדויק אז הוא גם זוכר את ההרגשה שנלוותה בשעה שזללתי.
למשל; "נניח שאני דלוק על עוגת שוקלד עסיסית ודוחף אצבע ומלקק את השוקלד החמים והנוזלי ואני חושב לעצמי שזה מעשה נורא ואיום אז כמובן שאני חש תחושת אשמה נוראית שמתלווה לתיאור המילולי שאני מייצר במחשבה, וזה אגב בדיוק מה שהמוח הכי אוהב לזכור-כלומר המוח זוכר תמיד את תמצית הרגש החווייתי שחשבתי/הרגשתי/חשתי/האמנתי וכיו"ב.
הפואנטה היא למעשה להבין חד משמעי שהמוח זוכר מצוין ופועל בעתיד לבוא בדיוק כפי שצופים ממנו. אז מה הסוד הגאוני שמתחבא מאחורי הדוגמא הזאת? הסוד הנפלא הוא להבין שאם בכל זאת החלטתי 'לפשוע' דהיינו לאכול ולא חשוב כעת מה בדיוק החלטתי לאכול וכמה- אלא החשוב הוא להבין שאם כבר אני עושה את 'הטעות' לכאורה, אז לעשות זאת במודעות ובשלמות רוח טטולית וזה אומר שההרגשה שתלווה אותי בזמן העשייה והאכילה תהיה הרגשה עטופה בסיפוק אמיתי נטול משחקים, המוח לא מכיר דו פרצופיות, אלא הוא תמיד רציני וטוטלי.
המשך..>>>

2..גם אם תחשיבי את עצמך 'כשמנמונת' או 'כשמנה' או כל הגדרה אחרת, עדיין מה שאני מבקש ממך כעת זה לנסות לזכור וגם לזהות את סוג המחשבה שאת נוטה שלא במודע להדביק לעצמך באותם שניות בודדות שבהן את נזכרת בעצמך. לצורך העניין נניח שאת ממול לראי ודמותך הנשקפת אינה משביעה את רצונך, קרוב לוודאי שברגעים אלו תחלופנה במוחך מחשבות מהסוג המדכא, כמו; "אוףףף איך שאני נראית!" או גרוע מכך; "כמה שאני שונאת את עצמי!" מטבע הדברים הגיוני יהיה שמחשבות מסוג זה יהיו טעונות במטען רגש שלילי והמוח מצידו ימהר לצרוב את הרגש הנ"ל עמוק בתודעתך בכדי להשתמש בזה בעתיד.
מדוע המוח ממהר לצרוב דווקא את הרגש השלילי עמוק בתוכו ולעומת זאת בבוחן פתע במתמטיקה הסיכוי גבוה יותר שהוא יישכח את פתרון המשוואה?
התשובה לכך פשוטה. המוח נוטה לייחס חשיבות רבה לכל סימן קלוש שמעיד על מטען רגש כלשהו (כמו להתאהב או לרחם או להתבייש וכיו"ב) בנוגע למתמטיקה/פיזיקה וכדומה המוח 'מעדיף לשכוח', ואינו טורח להשקיע מאמץ מיותר לזכור, וזאת כי המתמטיקה נטולת מטען רגשי ומופעלת באמצעות השכל בלבד. אם כך המוח נוטה יותר להתייחס לרגש ופחות לשכל.
המשך..>>>

3..כאמור המוח מדגיש רגש הרבה יותר משכל ולכן הזיכרון הרגשי חזק פי כמה מהזיכרון הנרכש בשכל.
אי לכך קל יותר להבין עתה מדוע קיימת תופעת האנורקסיה והבולמיה ואו כל תופעה רגשית קיצונית אחרת. הסיבה העיקרית לתופעה זו טמונה בהקצנת החוויה הרגשית, כלומר הנטייה להדגיש באורח דרמטי למדי את המראה החזותי שלי ואת משקל גופי, כל אלה ביטויים שמעצימים את הדרמה ולכן נחרטים אוטומטית בתודעה. המוח יזכור ויקשר תמיד את מי שהטיב עמנו ובמידה שווה יזכור מי התנכר לנו.
מבחינת המוח אין כל הבדל אם המעליב הוא גורם חיצוני, או אם דווקא אני הוא זה שפוגע בעצמי-
המוח מתייחס לזה באופן שווה ולוקח את הפגיעה ברצינות רבה, וככל שהפגיעה תהיה קיצונית ומודגשת יותר כך המוח יעניק לה משקל של זיכרון לטווח ארוך יותר והשפעה גדולה יותר.
אז מה עושים, איך מתקנים את המצב הפגום לכאורה?
תשובה: פשוט מחליפים את משפטי השלילה במשפטי חיוב..
כך יתחלף המטען השלילי במטען חיובי בכל משפט וכך המוח ילמד לזכור מעתה והלאה רק מטענים חיוביים.
וההשלכות לשינוי זה יבואו לידי ביטוי בכל המישורים כולל ובפרט הרגשי, הפיסי והמנטאלי.

<<<בהצלחה וגם שנה טובה>>>

וואו.... הדהמת אותי עכשיו בזה.. באמת!
אני אגיב לך על שלושת ההודעות כאן, אז ככה..
דבר ראשון, אני באמתת מעריכה כל כך את ההשקעה והזמן שהשקעת כדי לכתוב לי את כל זה בהתחשב בעובדה שאתה לא מכיר אותי אפילו... זה מדהים, באמת, אני לא לוקחת את זה כמובן מאילו בכלל!...
דבר שני, זה באמת דברי חכמה גדולים מה שאמרת כאן... אני אנסה באמת לעשות את זה, לשנות את המצב... אתה בן אדם מאוד חכם, תמיד שאתה מגיב לי בפוסטים אתה מעורר בי השראה כי יש לך ידע עולם, וידע כללי כל כך גדול, ושפה כל כך עשירה שזה באמת עוזר לי, גם העובדה שאתה אכפתי, ודואג כל פעם לתת עצות מעולות לבעיות שלי... אז, תודה רבה על ההשקעה והעזרה, אני באמת מעריכה את זה!! :)
ושנה טובה גם לך (: