זוכרים את הפוסט של ההחלטה לשנה החדשה? שאמרתי שאני גם אפסיק לחתוך? (יותר נכון אנסה..)
קיצר, באמת עשיתי את זה, אבל עכשיו יש לי משהו ברגל, ולא רק שאני לא יכולה לנעול נעליים בגלל זה, אני לא יכולה בקושי ללכת...
עכשיו, כל פעם שאני רוצה לחתוך את עצמי אני יוצאת לסיבוב ארוךך ארוךךך של איזה שעה שעה וחצי עם המוזיקה שלי כדי להירגע, לא לחתוך...
בגלל זה אני גם רציתי לצאת בכל זאת החוצה היום, גם אם זה קשה לי וכואב... אבל מבחינת ההורים שלי (כי הם לא יודעים שאני חותכת) אני סתם רוצה לצאת לסיבוב לנשום אוויר או להוציא את הכלב או משהו, ובשבילם הם מעדיפים הם להוציא את הכלב, ושאני פשוט יישאר בבית ואנוח כדי להרגיש יותר טוב (כי אני ואח שלי מוציאים את הכלב, לא ההורים).
הבעיה היא שהם לא יודעים שאני רוצה לצאת החוצה, כי זה גם בשביל הבריאות שלי...
אז בלת ברירה, נשארתי בבית...
וכל עוד אני רוצה לחתוך ואני בבית, קרובה לסכין היפנית שלי, זאת שאני כל כך אוהבת, זאת שכל כך מרגיעה, אני פשוט לא יכולה לשלוט על הרצון לחתוך, אז אחרי הרבה זמן שאני לא חותכת (כי אני יוצאת לסיבובים...) חתכתי היום, עוד הפעם,
והפעם אני גם דיי בטוחה שפגעתי חזק בווריד כי כבר עבר משהו כמו שעה וזה עדיין מדמם קצת...
(מרגע לרגע אני רק חושבת יותר שאני משוגעת, שאני איזה בן אדם הזוי שבטח ברח מביית משוגעים או משהו... או יותר נכון אמורה להיות כזאת...)
כי אני לא יודעת למה, אבל זה שפגעתי ככה בווריד, רק גרם לי אושר...
משהו אחר שפחות גורם לי אושר- זה כל הצלקות שיש לי על הידיים... הן לא עוברות ואני גם לא חושבת שיעברו בזמן הקרוב, וזה מלחיץ אותי כי אז יגיע הקיץ וכולם יגלו וזה פשוט יהיה הסוף!...
למרות שזה מגיע לי... שינצלו מידע עליי לרעה עוד הפעם, כל הסימנים המכוערים האלה, הכאב, האכזבה... זה מגיע לי, זה בגלל שאני כל כך לא מועילה, שאני רק מאכזבת את המשפחה שמנסה רק לא להחסיר ממני דבר והדבר היחיד שאני מחזירה להם- זה אכזבה, גם אם הם לא אומרים את זה, או גם אם הם לא יודעים.
המינימום שאני צריכה לעשות זה להיות בסדר, לגרום להם גאווה, להיות כמה שיותר "מושלמת", בשבילם, גם אם אני שונאת את המילה הזאת...
אבל במקום אני עושה את ההפך... אך ורק את ההפך... אני בן אדם דפוק ומגיע לי כל דבר רע שקורה לי!...
זוכרים את הפוסט של ההחלטה לשנה החדשה? שאמרתי שאני גם אפסיק לחתוך? (יותר נכון אנסה..)
קיצר, באמת עשיתי את זה, אבל עכשיו יש לי משהו ברגל, ולא רק שאני לא יכולה לנעול נעליים בגלל זה, אני לא יכולה בקושי ללכת...
עכשיו, כל פעם שאני רוצה לחתוך את עצמי אני יוצאת לסיבוב ארוךך ארוךךך של איזה שעה שעה וחצי עם המוזיקה שלי כדי להירגע, לא לחתוך...
בגלל זה אני גם רציתי לצאת בכל זאת החוצה היום, גם אם זה קשה לי וכואב... אבל מבחינת ההורים שלי (כי הם לא יודעים שאני חותכת) אני סתם רוצה לצאת לסיבוב לנשום אוויר או להוציא את הכלב או משהו, ובשבילם הם מעדיפים הם להוציא את הכלב, ושאני פשוט יישאר בבית ואנוח כדי להרגיש יותר טוב (כי אני ואח שלי מוציאים את הכלב, לא ההורים).
הבעיה היא שהם לא יודעים שאני רוצה לצאת החוצה, כי זה גם בשביל הבריאות שלי...
אז בלת ברירה, נשארתי בבית...
וכל עוד אני רוצה לחתוך ואני בבית, קרובה לסכין היפנית שלי, זאת שאני כל כך אוהבת, זאת שכל כך מרגיעה, אני פשוט לא יכולה לשלוט על הרצון לחתוך, אז אחרי הרבה זמן שאני לא חותכת (כי אני יוצאת לסיבובים...) חתכתי היום, עוד הפעם,
והפעם אני גם דיי בטוחה שפגעתי חזק בווריד כי כבר עבר משהו כמו שעה וזה עדיין מדמם קצת...
(מרגע לרגע אני רק חושבת יותר שאני משוגעת, שאני איזה בן אדם הזוי שבטח ברח מביית משוגעים או משהו... או יותר נכון אמורה להיות כזאת...)
כי אני לא יודעת למה, אבל זה שפגעתי ככה בווריד, רק גרם לי אושר...
משהו אחר שפחות גורם לי אושר- זה כל הצלקות שיש לי על הידיים... הן לא עוברות ואני גם לא חושבת שיעברו בזמן הקרוב, וזה מלחיץ אותי כי אז יגיע הקיץ וכולם יגלו וזה פשוט יהיה הסוף!...
למרות שזה מגיע לי... שינצלו מידע עליי לרעה עוד הפעם, כל הסימנים המכוערים האלה, הכאב, האכזבה... זה מגיע לי, זה בגלל שאני כל כך לא מועילה, שאני רק מאכזבת את המשפחה שמנסה רק לא להחסיר ממני דבר והדבר היחיד שאני מחזירה להם- זה אכזבה, גם אם הם לא אומרים את זה, או גם אם הם לא יודעים.
המינימום שאני צריכה לעשות זה להיות בסדר, לגרום להם גאווה, להיות כמה שיותר "מושלמת", בשבילם, גם אם אני שונאת את המילה הזאת...
אבל במקום אני עושה את ההפך... אך ורק את ההפך... אני בן אדם דפוק ומגיע לי כל דבר רע שקורה לי!...