עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

פשוט אכזבה... מכולם... ממני והסביבה....

25/12/2013 23:47
חסוי
טוב...
אז מלאא זמן לא הייתי פה...
פשוט עוברת עליי תקופה כל כך קשה ועמוסה... ואני מנסה להספיק את הכל...
אז עכשיו דיי פוצצתי במלא פוסטים חח...
אבל היה לי מלא לכתוב, מלא לשתף, השראה... (וואט אבר.... חח...)
קיצר, אני פשוט החלטתי שאני עוצרת עכשיו הכל, והולכת לבלוגר, כי אני פשוט חייבת לספר לכם את כל מה שעבר עליי השבוע, כי זה פשוט כל כך הרבה!... אז מצטערת מראש אם הפוסט חופר.... חח
אז יום ראשון...
כפי שפרסמתי ביום שבת, אני מנסה לעשות בי שינויי, וזה באמת נכון כי אני באמת מנסה, לא משנה עד כמה זה קשה...
אז הלכתי ובתור התחלה סיפרתי לחברה שלי את כללל מה שעובר עליי.
במבט לאחור? עשיתי את הטעות של החיים שלי!
אז סיפרתי לה, והיא אמרה שלא תספר והכל והייתה שם כאילו "לתמוך בי"
אבל ראו עליה, על העיניים שלה, שאין לה כוח לזה עכשיו...
מה לה להסתבך עכשיו בבעיות האלה כשעליה עוברת תקופה כל כך טובה?...
אבל זרמתי עם זה... אמרתי לעצמי שאני חושבת את זה פשוט בגלל שקשה לי לסמוך על אנשים, להאמין בהם, שהם אוהבים אותי, רוצים לעזור לי, בטובתי...
אבל מה התברר? שצדקתי בכלל מה שחשבתי...
וזה הגיע לנקודת השיא כשאתמול היא פשוט צעקה עליי דייי! דיי עם זה כבר פשוט דיי!
מאז אני פשוט לא מדברת איתה על זה, והיא מתייחסת אליי כאילו הכל כרגיל, מדברת עושה צחוקים והכל... ואני מנסה לזרום עם זה, להתעלם מהעובדה שסיפרתי לה את הדברים שהכי קשים לי בעולם, שסמכתי עליה כל כך והיא ככה אכזבה אותי ובכלל לא הייתה שם בסוף... כרגיל, הייתה שקועה בעצמה..
אבל זה לא אשמתה... כי מה היא צריכה את זה באמת... חוץ מזה...היא לא חייבת לי כלום... אף אחד לא הכריח אותי לספר לה, ואף אחד לא הכריח אותה לתמוך בי... זה טעות שלי... אני אשמה... אני אשמה שהעזתי לסמוך... לא הספיק לי ידע קודם שאסור לסמוך על אנשים?!... אין... אני פשוט לא לומדת מטעויות... (אבל אני טיפשה... זה כבר ידוע, לכולם, אין מה לעשות.)
אבל הייתי צריכה לפחות להפנים את זה שהיא כל כך לא רוצה להתעסק בזה בשנייה שהיא התחילה להתחמק ממני בלי סוף מאז שסיפרתי לה....
עכשיו היא מתחילה להסתובב עם מלא ילדים, ואני פשוט כל פעם בלחץץ כל כך ענק, ומפחדת כל כך שהיא תספר כשאני רואה אותה יוצאת בהפסקה עם בנות....
אני לא יודעת כבר מה לעשות... אני כל כך מצטערת על זה שסיפרתי לה...
פשוט במילא הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, כל הזמן הרגשתי שאני על סף לספר למישהו על מה שעובר עליי, לא משנה מי זה, כל אחד שעומד לידי באותה שנייה, ופשוט החלטתי לספר למישהו שאני הכי "סומכת" עליו, או יותר נכון, סמכתי עליו באותו זמן...
לצערי, רק עכשיו אני מגלה מי הילדה הזאת באמת, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי...
חשבתי שהיא אכפתית, דואגת, שתעזור לי, תהיה איתי...
אבל גיליתי שהיא סתם עוד ילדה אנוכית, אגואיסטית, נגררת.... קיצר עוד ילדה רגילה...
זה פשוט כואב ליפול, ולראות שמי שחשבת שיעזור לך לקום, הוא בעצם לא, אלא הולך לצחוק ולעודד את מי שדחף.
חוץ מכל מה שהיה עם הילדה הזאת, הלכנו המשפחה ביום שני לחרמון, והאמת היה ממשש כיף, אבל הקטע הוא שהיינו ביחד כל היום ואז ההורים שלי הכריחו אותי לאכול את כל הארוחות ועוד פירות או דברים כאלה, וזה פשוט היה קשהה! ואסור לי להקיא, ואסור לי להפגין חולשה, ואסור לי כלום, כי אסור שהם יראו...
אבל בסופו של דבר החזקתי מעמד ועברתי את היום בשלום.... (בערך, כי התאפקתי כל כך שביום שאחרי כבר לא יכולתי והקאתי פעמיים, למרות שבקושי אכלתי ביום הזה בגלל מה שאכלתי בחרמון...)
עכשיו, יום שלישי...
שיעור מתמטיקה פשוט הרגשתי שאני משתגעת... כמעט כבר לקחתי מספריים וביקשתי לצאת החוצה לשירותים...
גם כמעט הקאתי, עוד הפעם...
וזה היה בדיוק אחרי שהחברה שלי צעקה עליי שמספיק עם כל זה, אז לא היה לי עם מי לדבר, להתייעץ, מי שיעזור לי להישאר חזקה...
אז פשוט, כרגיל, הייתי צריכה להישאר חזקה לבד, או לפחות לנסות... מה שעובד חלקית, כי אז כשאני מגיעה הביתה ואני לבד אני מקיאה...
באותו יום היה לנו גם שיעור ספורט, ובשיעור ספורט אסור להיות עם סווצ'ר פתוח- זה או אחד סגור או בלי.
והרוכסן של הסווצ'ר שלי לא עבד (הוא נהרס ושמתי לב לזה רק כמה דקות לפני השיעור) ופשוט פחדתי כלכך שהמורה תגיד לי להוריד את הסווצר וכולם יראו את החתכים...
אבל למזלי, גם זה עבר בשלום... (בערך...)
בסוף שיעור מתמטיקה אנחנו גם קיבלנו את הבחנים שעשינו בשישי,  ובגלל כל הבעיות שאני מתמודדת איתם עכשיו, פשוט הזנחתי את הלימודים, מה שגרם לי לקבל 40 בבוחן הכי פשוט שהיה לנו אולי מתחילת שנה...
אז החלטתי, אני עכשיו צריכה לעשות את זה לבד, להתמודד לבדד בלי לערב אחרים כי אני מסוגלת, ופשוט להעסיק את עצמי בדברים אחרים, והדברים האלה הם לימודים ומשפחה... אז עכשיו בזמן האחרון אני כלל היום עם המשפחה, ובשאר הזמן לומדת, ועם שאר החובות שיש לי, זה משאיר לי בקושי זמן חופשי ולהיות בבלוגר (זה גם הסיבה למה לא הייתי כל כך הרבה זמן... חח)
גם כל פעם שאני רוצה לחתוך, אני פשוט יוצאת לסיבוב בחוץ (מה שגורם לי בזמן האחרון להיות הרבהההה שעות בחוץ חח, בסיבובים עם המוזיקה, כי אולי זה מבזבז לי יותר זמן, אבל בכל זאת, זה עדיף מלחתוך... לא?...)
כי אני גם חייבת לזכור את מה שהחלטתי... על השינויי שלי, על ה"פרוייקט" שלי לשנה החדשה (מי שלא יודע על מה שאני מדברת פירטתי על זה לפני כמה פוסטים, ביום שבת אם אני לא טועה... חח)
אז למרות כל הקושי, אני חייבת להתמיד ולהמשיך לנסות, כי זה אנושי ליפול, אבל הגדולה היא להצליח לקום ולהמשיך אחרי זה...
טוב...
אז מלאא זמן לא הייתי פה...
פשוט עוברת עליי תקופה כל כך קשה ועמוסה... ואני מנסה להספיק את הכל...
אז עכשיו דיי פוצצתי במלא פוסטים חח...
אבל היה לי מלא לכתוב, מלא לשתף, השראה... (וואט אבר.... חח...)
קיצר, אני פשוט החלטתי שאני עוצרת עכשיו הכל, והולכת לבלוגר, כי אני פשוט חייבת לספר לכם את כל מה שעבר עליי השבוע, כי זה פשוט כל כך הרבה!... אז מצטערת מראש אם הפוסט חופר.... חח
אז יום ראשון...
כפי שפרסמתי ביום שבת, אני מנסה לעשות בי שינויי, וזה באמת נכון כי אני באמת מנסה, לא משנה עד כמה זה קשה...
אז הלכתי ובתור התחלה סיפרתי לחברה שלי את כללל מה שעובר עליי.
במבט לאחור? עשיתי את הטעות של החיים שלי!
אז סיפרתי לה, והיא אמרה שלא תספר והכל והייתה שם כאילו "לתמוך בי"
אבל ראו עליה, על העיניים שלה, שאין לה כוח לזה עכשיו...
מה לה להסתבך עכשיו בבעיות האלה כשעליה עוברת תקופה כל כך טובה?...
אבל זרמתי עם זה... אמרתי לעצמי שאני חושבת את זה פשוט בגלל שקשה לי לסמוך על אנשים, להאמין בהם, שהם אוהבים אותי, רוצים לעזור לי, בטובתי...
אבל מה התברר? שצדקתי בכלל מה שחשבתי...
וזה הגיע לנקודת השיא כשאתמול היא פשוט צעקה עליי דייי! דיי עם זה כבר פשוט דיי!
מאז אני פשוט לא מדברת איתה על זה, והיא מתייחסת אליי כאילו הכל כרגיל, מדברת עושה צחוקים והכל... ואני מנסה לזרום עם זה, להתעלם מהעובדה שסיפרתי לה את הדברים שהכי קשים לי בעולם, שסמכתי עליה כל כך והיא ככה אכזבה אותי ובכלל לא הייתה שם בסוף... כרגיל, הייתה שקועה בעצמה..
אבל זה לא אשמתה... כי מה היא צריכה את זה באמת... חוץ מזה...היא לא חייבת לי כלום... אף אחד לא הכריח אותי לספר לה, ואף אחד לא הכריח אותה לתמוך בי... זה טעות שלי... אני אשמה... אני אשמה שהעזתי לסמוך... לא הספיק לי ידע קודם שאסור לסמוך על אנשים?!... אין... אני פשוט לא לומדת מטעויות... (אבל אני טיפשה... זה כבר ידוע, לכולם, אין מה לעשות.)
אבל הייתי צריכה לפחות להפנים את זה שהיא כל כך לא רוצה להתעסק בזה בשנייה שהיא התחילה להתחמק ממני בלי סוף מאז שסיפרתי לה....
עכשיו היא מתחילה להסתובב עם מלא ילדים, ואני פשוט כל פעם בלחץץ כל כך ענק, ומפחדת כל כך שהיא תספר כשאני רואה אותה יוצאת בהפסקה עם בנות....
אני לא יודעת כבר מה לעשות... אני כל כך מצטערת על זה שסיפרתי לה...
פשוט במילא הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, כל הזמן הרגשתי שאני על סף לספר למישהו על מה שעובר עליי, לא משנה מי זה, כל אחד שעומד לידי באותה שנייה, ופשוט החלטתי לספר למישהו שאני הכי "סומכת" עליו, או יותר נכון, סמכתי עליו באותו זמן...
לצערי, רק עכשיו אני מגלה מי הילדה הזאת באמת, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מידי...
חשבתי שהיא אכפתית, דואגת, שתעזור לי, תהיה איתי...
אבל גיליתי שהיא סתם עוד ילדה אנוכית, אגואיסטית, נגררת.... קיצר עוד ילדה רגילה...
זה פשוט כואב ליפול, ולראות שמי שחשבת שיעזור לך לקום, הוא בעצם לא, אלא הולך לצחוק ולעודד את מי שדחף.
חוץ מכל מה שהיה עם הילדה הזאת, הלכנו המשפחה ביום שני לחרמון, והאמת היה ממשש כיף, אבל הקטע הוא שהיינו ביחד כל היום ואז ההורים שלי הכריחו אותי לאכול את כל הארוחות ועוד פירות או דברים כאלה, וזה פשוט היה קשהה! ואסור לי להקיא, ואסור לי להפגין חולשה, ואסור לי כלום, כי אסור שהם יראו...
אבל בסופו של דבר החזקתי מעמד ועברתי את היום בשלום.... (בערך, כי התאפקתי כל כך שביום שאחרי כבר לא יכולתי והקאתי פעמיים, למרות שבקושי אכלתי ביום הזה בגלל מה שאכלתי בחרמון...)
עכשיו, יום שלישי...
שיעור מתמטיקה פשוט הרגשתי שאני משתגעת... כמעט כבר לקחתי מספריים וביקשתי לצאת החוצה לשירותים...
גם כמעט הקאתי, עוד הפעם...
וזה היה בדיוק אחרי שהחברה שלי צעקה עליי שמספיק עם כל זה, אז לא היה לי עם מי לדבר, להתייעץ, מי שיעזור לי להישאר חזקה...
אז פשוט, כרגיל, הייתי צריכה להישאר חזקה לבד, או לפחות לנסות... מה שעובד חלקית, כי אז כשאני מגיעה הביתה ואני לבד אני מקיאה...
באותו יום היה לנו גם שיעור ספורט, ובשיעור ספורט אסור להיות עם סווצ'ר פתוח- זה או אחד סגור או בלי.
והרוכסן של הסווצ'ר שלי לא עבד (הוא נהרס ושמתי לב לזה רק כמה דקות לפני השיעור) ופשוט פחדתי כלכך שהמורה תגיד לי להוריד את הסווצר וכולם יראו את החתכים...
אבל למזלי, גם זה עבר בשלום... (בערך...)
בסוף שיעור מתמטיקה אנחנו גם קיבלנו את הבחנים שעשינו בשישי,  ובגלל כל הבעיות שאני מתמודדת איתם עכשיו, פשוט הזנחתי את הלימודים, מה שגרם לי לקבל 40 בבוחן הכי פשוט שהיה לנו אולי מתחילת שנה...
אז החלטתי, אני עכשיו צריכה לעשות את זה לבד, להתמודד לבדד בלי לערב אחרים כי אני מסוגלת, ופשוט להעסיק את עצמי בדברים אחרים, והדברים האלה הם לימודים ומשפחה... אז עכשיו בזמן האחרון אני כלל היום עם המשפחה, ובשאר הזמן לומדת, ועם שאר החובות שיש לי, זה משאיר לי בקושי זמן חופשי ולהיות בבלוגר (זה גם הסיבה למה לא הייתי כל כך הרבה זמן... חח)
גם כל פעם שאני רוצה לחתוך, אני פשוט יוצאת לסיבוב בחוץ (מה שגורם לי בזמן האחרון להיות הרבהההה שעות בחוץ חח, בסיבובים עם המוזיקה, כי אולי זה מבזבז לי יותר זמן, אבל בכל זאת, זה עדיף מלחתוך... לא?...)
כי אני גם חייבת לזכור את מה שהחלטתי... על השינויי שלי, על ה"פרוייקט" שלי לשנה החדשה (מי שלא יודע על מה שאני מדברת פירטתי על זה לפני כמה פוסטים, ביום שבת אם אני לא טועה... חח)
אז למרות כל הקושי, אני חייבת להתמיד ולהמשיך לנסות, כי זה אנושי ליפול, אבל הגדולה היא להצליח לקום ולהמשיך אחרי זה...
26/12/2013 01:29
1.
אכן נשמה יקרה! הצלחת לזעזע אותי אפילו אם לא התכוונת לזה.
אני טוען שלא חייבים להכיר אדם מקרוב מאוד בכדי להצהיר "שמכירים אותו". מספיק לקרוא בין השורות את הדברים הקשים שכתבת ולהבין מתוכם באיזו מצוקה את נמצאת, ומתוך זה גם להכיר מעט את אישיותך (ה'חסויה').
אז קודם כל נשמה יקרה מגיע לך ברבו על שאת מסוגלת אחרי כל מה שאת עוברת לתפוס זמן בשביל לבטא את עצמך לצורך שיחרור 'קיטור'.
דבר נוסף, אני כמעט בטוח שלבקש ממך לעצור את עצמך מלחתוך (לא עלינו) יהיה זה כאילו אני מדבר לקיר ומצפה ממנו שיתייחס אלי..לכן טפשי יהיה מצידי לבקש ממך, אבל להתפלל לשלומך אינך יכולה למנוע ממני ואני מתפלל לשלומך ומבקש מהיקום הפלאי בדחיפות שיעניק לך את תמיכתו האדירה והמלאה ואני מאמין שהיקום הנפלא שומע את משאלתי המיוחדת ובמהרה תקבלי ממנו את עזרתו החיונית.
אני בטוח שהורייך "מאלצים" אותך לאכול מדאגה לבת היקרה ולא חלילה מרוע.
על פי כתיבתך את רחוקה מלהיות 'טיפשה'. אילו היית טיפשה לא היית מסוגלת לכתוב בפתיחות מדהימה פוסט מרשים ונוגע שכזה. מצפה לשמוע ממך רק בשורות ודברים טובים ונפלאים.
לילה טוב של חלומות קסומים מתגשמים...
חסוי
26/12/2013 23:32
וואו... תודה רבה!... ריגשת אותי כל כך... באמת!...
אני כל כך שמחה שאני יכולה לבוא לפה ולספר את כל מה שעובר עליי וכל מה שאני מרגישה ולדעת שפה, לפחות פה, לא ישפטו אותי ויעזרו לי...
אז תודה! :)
26/12/2013 19:41
את פשוט מופלאה!
חסוי
26/12/2013 23:33
תודה רבה!...
ג'ול
28/12/2013 11:59
את מקסימהה!- מדהימה, וכל כך כל כך חזקה. הכתיבה ,הסיפור. האישיות שלך ,והכי התובנה שלך. באמת.. פשוט העלית לי חיוך על הפנים בסוף ♥
חסוי
28/12/2013 13:41
תודה... באמת, את מדהימה!... 3>
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: