|
|
אודות
אני בת 14.5
אוהבת לרקוד, לשיר, לשחק, לכתוב, לנגן...
התעללו בי המון, בעיקר מבחינה מילולית...
עכשיו, לאחר שעברתי בית ספר זה פחות, אבל נשארה לי צלקת ענקית...
שבגללה אני מפחדת לשתף דברים... דברים עליי בעיקר...
אפילו את הדברים הבסיסיים האלה עליי, של מה שאני אוהבת לעשות,
אף אחד לא יודע, כי אני מפחדת שישתמשו בזה נגדי, שוב.
מוזיקה, זה הדבר העיקרי בחיי,
המוזיקה, והזמרת דמי לובאטו, הצילו את חיי.
בנוסף אני כותבת כל מיני דברים, קטעים כאלה, כדי לבטא את עצמי והרגשות שלי, והחלטתי שאני רוצה גם לשתף את זה עם אנשים אחרים.
לכן פתחתי את הבלוג, מקווה שתאהבו ואולי אני גם אצליח אפילו לעזור לאנשים עם מה שאני כותבת :)
UNknown56115@gmail.com
אם אתם רוצים לדבר או משהו אני כאן !
תיהנו ! :)
|
שירים מעוררי השראה • Warrior- Demi Lovato • Who says- Selena Gomez • Skyscraper-Demi Lovato • Fu**ing perfect- Pink • Don't forget- Demi Lovato • Believe in me- Demi Lovato |
ילדים 
ילדים שהולכים ילדים שבאים מחפשים את הבית מקום מבטחים ואני בת אדם עוד ילדה שמנסה למצוא את הייחוד את המקום שלה |
thank you. I hate you. 
so hart so scared I'm afraid I'm alone.. It's cold am I gonna die? where am I? I want to leave! but how?... no, no! here they come please, please, don't! I'm still young, I wanna live! but except their laughing they sayed nothing. it's only the knife that I could see and from then nothing was clear. so tank you, bully, for destroid my life every day for laughing of me every day for hate me every day for kill me every day thank you, from the one you destroid. thank you, I wish you die. |
קטעים קצרים שכתבתי (; 
זה כמה דברים שכתבתי ממש ממזמן ורציתי לשתף אתכם... (; * אני כואבת, וצורחת בשקט אל הדממה הרועשת והסוערת... * למה אנשים מסתכלים תמיד על היופי, ולא על האופי? על הבחוץ ולא על הבפנים? על הקליפה ולא על הגרעין?... * להכיר בן אדם, זה לא לראות אותו ברחוב ולדעת את שמו... להכיר בן אדם, זה לדעת להוריד ממנו את כל המסכות, את כל השכבות והמחסומים, ולהיכנס ללב שלו... לדעת מי הוא באמת... * לא משנה לאיזה רמה תגיע, וכמה רחוק תלך, לאחרים זה בחיים לא יספיק, כי הם אומרים, שאם הוא הגיע עד לכאן, הוא יכול יותר. הם לא חושבים לרגע שהציפיות הן גבוהות מידיי ובמקום לעזור לעלות עוד למעלה הן יכולות גם לייאש ולדרדר. * כשאומרים לכם להקשיב גם לאחרים ולא רק לעצמך, זה לא אומר רק לשמוע אותם... זה אומר גם להבין אותם... * כשאנשים משקרים, הם בעצם מנסים עוד ניסיון כושל לשכנע את עצמם ולהאמין שהאמת שלהם היא שקר... * הכי קל זה להסתתר, ליצור לעצמך מציאות מדומה... אז זהו... זה בינתיים מה שרציתי לשתף... אולי מהמשך יהיה עוד... :) מקווה שנהניתם (; |
|
|
תפסיקו לשקר, אני יודעת את האמת!! | | בזמן האחרון הרבה אנשים אומרים לי שממש רזיתי וזה...
אני יודעת שזה לא מכוונה רעה, להפך, אבל בכל זאת אני כל פעם עוצרת את עצמי מלצעוק עליהם "תפסיקו לשקר! אני יודעת שזה לא נכון! להפך... אני רק השמנתי אז אתם לא צריכים לומר לי את זה כדי שאני ארגיש יותר טוב עם עצמי, כי זה פשוט לא יעזור!... "
ואני יודעת שזה לא בא מכוונה רעה, באמת שאני יודעת אבל לא יודעת למה, כל פעם אני מגעילה מחדש ומתעצבנת עליהם על זה שמחמיאים לי....
פשוט מאז שהפסקתי את כל הקטע של ההרעבה העצמית (יותר נכון ניסיתי, ועדיין מנסה..) אני מרגישה שאני עולה כל כך הרבה במשקל!...
אז אני פשוט כל פעם מתעצבנת על זה שם אומרים לי שרזיתי, כי אני אוכלת עכשיו, ולאכול זה משמין, מה שאומר שאני משמינה לא מרזה...
ואני פשוט כל פעם מתעצבנת על זה שהפסקתי להרעיב את עצמי, וכל פעם רוצה לחזור לזה, אבל יש איזה משהו.. אני לא ממש יודעת מה זה, אבל זה עוצר אותי מלעשות את זה... וזה פשוט מעצבן אותי!... זה כל כך מתסכל...
אני כבר לא עולה על המשקל, אני מפחדת לראות את התוצאות...
ההרעבה הזאת הייתה כל כך טובה... זה הדבר היחיד שבאמת הצלחתי להרזות איתו, וכל כך במהירות ובקלות... אולי הייתי רעבה... ואולי לפעמים זה הגיע למצבים שהרעב הכאיב לי כבר... אבל זה רק דרבן אותי עוד יותר... לחשוב שאני כולה יום אחד לא אכלתי ואני כבר כל כך רעבה...
ואז רק הרעבתי את עצמי יותר, ואהבתי את זה... זה עזר, זה הרזה...
חוץ מזה התוצאה שווה את זה...
אבל הדבר הזה עכשיו עצר אותי ופשוט כל פעם שאני רוצה לחזור לזה זה עוצר אותי שוב... אוף אני לא מצליחה להשמיד את זה... /:
אני באמת אהבתי את המצב הקודם, והדבר הזה פשוט בא ולקח את זה ממני...
ועכשיו אני פשוט כל הזמן שומעת את השקרים האלה של "איך רזית" , "וואי איזה יפה את נראית!..." , "מה, רזית?" או "למה את לובשת בגדים כל כך רחבים?... את נראית מעולה!" או "זה דיי גדול עלייך... למה את קונה מידות כאלה גדולות? תקני מידות קטנות יותר זה יראה עלייך הרבה יותר טוב!..."
אני יודעת שכל זה בא ברצון להחמיא ודאגה וזה... אבל זה פשוט מעצבן כי זה לא נכון...
ואני ממשיכה עם החיוך המזויף שאומר תודה, ולפעמים אני מצליחה לפרוץ אל "החיוך המזויף", אבל גם אז, לא כל כך הרבה... כי מה שיוצא לי זה רק "תודה אבל אני לא..." או "באמת? לא נראה לי אבל תודה בכל מקרה" או "באמת? זה לא נראה שהשמנתי או משו?..."
זה באמת מעצבן...
אני לא עולה על המשקל, אז אני לא יודעת כמה עליתי וכל זה, אבל אני כן מסתכלת במראה, ואני לא עיוורת... אני רואה את הבטן הזאת שלי ובאלי למות... אני ממש לא מרזה, להפך!...
אולי אם הייתי עולה על המשקל הייתי יכולה לראות עובדות, להוכיח שהם טועים, להוכיח לעצמי שאני לא איזה משוגעת כי מה שאני חושבת זה נכון, משהו!...
אבל אני לא... ולמה?..
כי כשהייתי יותר קטנה, קצת לפני שהכל התחיל והייתי הרבה יותר מלאה, היו יורדים עליי כל כךךך הרבה על המשקל שלי ועל זה שאני "שמנה" ... הם ידעו שזה הדבר שהכי קשה לי... שזה מה שהכי שובר אותי אז הם פשוט ניצלו את זה....
אתם יודעים איזה כואב זה שבאים אלייך, ובאמתתת שואלים אותך: "תגידי... כשאת עולה על המשקל... הוא נשבר?...."
זה באמת כואב, גם אם זה לא נשמע ככה...
אתם יודעים איזה כואב זה שכל הזמן רק מאחלים לך למות? כי זה פשוט כואב כל כך...
אז אני לא עולה המשקל, כי אני מאמינה כבר לכל מה שהם אמרו... כי אם זה באמת יישבר, זה יהיה הפאדיחות של החיים שלי והכל רק יחמיר...
אוף אני פשוט שונאת את כל זה!... אני שונאת את עצמי כל כך... /: |
|
|
|
|
 | 1... אסור להרעיב כמו שאסור לדחוס. בשני המקרים המוח מגיב בקיצוניות. חשוב להבין שהמוח כמו טייפ, ז"א שמקליט וזוכר במדויק, אוקיי..? כך שאם המוח זוכר במדויק אז הוא גם זוכר את ההרגשה שנלוותה בשעה שזללתי. למשל; "נניח שאני דלוק על עוגת שוקלד עסיסית ודוחף אצבע ומלקק את השוקלד החמים והנוזלי ואני חושב לעצמי שזה מעשה נורא ואיום אז כמובן שאני חש תחושת אשמה נוראית שמתלווה לתיאור המילולי שאני מייצר במחשבה, וזה אגב בדיוק מה שהמוח הכי אוהב לזכור-כלומר המוח זוכר תמיד את תמצית הרגש החווייתי שחשבתי/הרגשתי/חשתי/האמנתי וכיו"ב. הפואנטה היא למעשה להבין חד משמעי שהמוח זוכר מצוין ופועל בעתיד לבוא בדיוק כפי שצופים ממנו. אז מה הסוד הגאוני שמתחבא מאחורי הדוגמא הזאת? הסוד הנפלא הוא להבין שאם בכל זאת החלטתי 'לפשוע' דהיינו לאכול ולא חשוב כעת מה בדיוק החלטתי לאכול וכמה- אלא החשוב הוא להבין שאם כבר אני עושה את 'הטעות' לכאורה, אז לעשות זאת במודעות ובשלמות רוח טטולית וזה אומר שההרגשה שתלווה אותי בזמן העשייה והאכילה תהיה הרגשה עטופה בסיפוק אמיתי נטול משחקים, המוח לא מכיר דו פרצופיות, אלא הוא תמיד רציני וטוטלי. המשך..>>> |
| | 2..גם אם תחשיבי את עצמך 'כשמנמונת' או 'כשמנה' או כל הגדרה אחרת, עדיין מה שאני מבקש ממך כעת זה לנסות לזכור וגם לזהות את סוג המחשבה שאת נוטה שלא במודע להדביק לעצמך באותם שניות בודדות שבהן את נזכרת בעצמך. לצורך העניין נניח שאת ממול לראי ודמותך הנשקפת אינה משביעה את רצונך, קרוב לוודאי שברגעים אלו תחלופנה במוחך מחשבות מהסוג המדכא, כמו; "אוףףף איך שאני נראית!" או גרוע מכך; "כמה שאני שונאת את עצמי!" מטבע הדברים הגיוני יהיה שמחשבות מסוג זה יהיו טעונות במטען רגש שלילי והמוח מצידו ימהר לצרוב את הרגש הנ"ל עמוק בתודעתך בכדי להשתמש בזה בעתיד. מדוע המוח ממהר לצרוב דווקא את הרגש השלילי עמוק בתוכו ולעומת זאת בבוחן פתע במתמטיקה הסיכוי גבוה יותר שהוא יישכח את פתרון המשוואה? התשובה לכך פשוטה. המוח נוטה לייחס חשיבות רבה לכל סימן קלוש שמעיד על מטען רגש כלשהו (כמו להתאהב או לרחם או להתבייש וכיו"ב) בנוגע למתמטיקה/פיזיקה וכדומה המוח 'מעדיף לשכוח', ואינו טורח להשקיע מאמץ מיותר לזכור, וזאת כי המתמטיקה נטולת מטען רגשי ומופעלת באמצעות השכל בלבד. אם כך המוח נוטה יותר להתייחס לרגש ופחות לשכל. המשך..>>> |
| | 3..כאמור המוח מדגיש רגש הרבה יותר משכל ולכן הזיכרון הרגשי חזק פי כמה מהזיכרון הנרכש בשכל. אי לכך קל יותר להבין עתה מדוע קיימת תופעת האנורקסיה והבולמיה ואו כל תופעה רגשית קיצונית אחרת. הסיבה העיקרית לתופעה זו טמונה בהקצנת החוויה הרגשית, כלומר הנטייה להדגיש באורח דרמטי למדי את המראה החזותי שלי ואת משקל גופי, כל אלה ביטויים שמעצימים את הדרמה ולכן נחרטים אוטומטית בתודעה. המוח יזכור ויקשר תמיד את מי שהטיב עמנו ובמידה שווה יזכור מי התנכר לנו. מבחינת המוח אין כל הבדל אם המעליב הוא גורם חיצוני, או אם דווקא אני הוא זה שפוגע בעצמי- המוח מתייחס לזה באופן שווה ולוקח את הפגיעה ברצינות רבה, וככל שהפגיעה תהיה קיצונית ומודגשת יותר כך המוח יעניק לה משקל של זיכרון לטווח ארוך יותר והשפעה גדולה יותר. אז מה עושים, איך מתקנים את המצב הפגום לכאורה? תשובה: פשוט מחליפים את משפטי השלילה במשפטי חיוב.. כך יתחלף המטען השלילי במטען חיובי בכל משפט וכך המוח ילמד לזכור מעתה והלאה רק מטענים חיוביים. וההשלכות לשינוי זה יבואו לידי ביטוי בכל המישורים כולל ובפרט הרגשי, הפיסי והמנטאלי. <<<בהצלחה וגם שנה טובה>>> |
|  | וואו.... הדהמת אותי עכשיו בזה.. באמת! אני אגיב לך על שלושת ההודעות כאן, אז ככה.. דבר ראשון, אני באמתת מעריכה כל כך את ההשקעה והזמן שהשקעת כדי לכתוב לי את כל זה בהתחשב בעובדה שאתה לא מכיר אותי אפילו... זה מדהים, באמת, אני לא לוקחת את זה כמובן מאילו בכלל!... דבר שני, זה באמת דברי חכמה גדולים מה שאמרת כאן... אני אנסה באמת לעשות את זה, לשנות את המצב... אתה בן אדם מאוד חכם, תמיד שאתה מגיב לי בפוסטים אתה מעורר בי השראה כי יש לך ידע עולם, וידע כללי כל כך גדול, ושפה כל כך עשירה שזה באמת עוזר לי, גם העובדה שאתה אכפתי, ודואג כל פעם לתת עצות מעולות לבעיות שלי... אז, תודה רבה על ההשקעה והעזרה, אני באמת מעריכה את זה!! :) ושנה טובה גם לך (: |
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
איידול- דמי לובאטו 
דמי לובאטו היא האיידול שלי, ואני אוהבת אותה כל כךךך כי בעזרת המוזיקה המדהימה שלה, והשירים המלאים ברגש והכל כך אמיתיים שהיא כותבת, היא מצילה מיליוני חיים של ילדים, ואני אחת מביניהם. בזכות זה שהיא כל כך פתוחה עם כל מה שהיא עברה, עם כל הקשיים והבריונות שחוותה, ועם זה שבכל זאת היא מצליחה להישאר חזקה ולעמוד כל יום על הרגליים, והיא הצליחה לעבור את כל זה כמו גדולה... היא מעוררת בי השראה, וכל הדברים האלה מחזיקים אותי בחיים כל יום מחדש. בנוסף לכך, היא אחת הזמרות המדהימותתת ששמעתי. הקול המעצים והגדול הזה שלה, שכל פעם שאני שומעת אותה שרה אני כולי צמרמורת... זה שהיא כל כך אמיתית, ולא צבועה... היא כל כך אכפתית, רגישה... והיא בחיים לא שוכחת את המעריצים שלה... היא לא לוקחת את כל הדברים האלה כמובן מאליו, ואפילו אם יש לה יום רע, או אין לה מצב רוח, היא עוצרת ומצטלמת/ חותמת למעריצים שמבקשים ממנה (את זה היא אמרה). לא לדבר על זה שהיא בן אדם מדהיםם היא אפילו הוציאה אוזניות שעליהן הראשי תיבות של השם שלה, ואת כל הכסף שהיא מקבלת היא תורמת לאנשים שצריכים את זה. היא מתנדבת באגודה, היא הוציאה ספר שבו היא מספרת על כל הקשיים שלה וכל מה שהיא חוותה כדי לעזור בזכות זה לאנשים שצריכים את העזרה הזו, אבל אין להם ממי לבקש. היא גם אמרה פעם על זה שהיא כל כך פתוחה עם הסיפור שלה, שהיא מעדיפה להקריב את החיים הפרטיים שלה אם זה יכול לעזור לאנשים, לא משנה מה המחיר של זה... בנוסף לכל הדברים האלה, ולזמרת המדהימהה שהיא, היא גם שחקנית מוכשרת, כותבת (הספר שלה), כותבת שירים, יש לה קו לקים משלה שהיא מייצרת עם חברת לקים גדולה שעוזרת לה, ועוד הרבה הרבה דברים.... אז בזכות ובגלל כל הדברים האלה, אני לובטיק, ואני גאה בזה ! :) ( כי אם כל הדברים האלה לא מספיקים, אני לא יודעת מה כן... (; ) |
|
|
;){kind=link}