זה נגמר, זה הסוף, הגיעה השעה

היא יושבת, בחדר החשוך בפינה קטנה ולבנה.

השעה היא 23:59

סופרת את השניות, יש שקט.

הדבר היחיד ששומעת זה את השעון מתקתק.

מפחדת, יודעת שעוד דקה, והגיע הזמן.

הגיעה השעה שלה.

מכינה את עצמה, לנורא מכל, סופרת את 5 השניות האחרונות, והדקה עברה.

השעה היא 00:00, ואין דבר שהיא יכולה לעשות עם זה.

היא שומעת רעשים, רואה צללים אשר באים במהרה ומתחילים לכסות את נקודת האור היחידה שהייתה בחדר.

זאת שהיא ישבה בה.

מבועתת, היא התחילה לרוץ, לא רצתה שזה ייגמר, התחרתה.

הדלת הייתה נעולה. היא הייתה כלואה, והצללים כמעט והגיעו אליה.

רצה לחלון, וקפצה.

קפצה החוצה וניסתה לברוח, כמה שיותר.

רוח חזקה הגיעה, סערה,

וקר כל כך.

הוא לא היה מרוצה, היא לא קיימה את הבטחתה.

הוא כועס, הוא רוצה את נשמתה, שתמלא את חלקה.

היא ממשיכה לרוץ, והסערה מתגברת.

על הרצפה בחוץ מנורות הלילה מאירות, וניתן לראות מיליוני צללים של אנשים שרצים,

רצים אחריה.

אך אין שם אדם, הכל שומם.

רק צללים של אנשים חיים,

ואנשים מתים ללא צל.

היא רצה, ורצה ורצה.

יודעת שזה תורה,

הגיע הזמן,

אבל היא לא רוצה להאמין...

מגיעה למבוי סתום, כבר אין לאן ללכת.

מנסה להעמיד פני מתה, שילכו ויעזבו את נפשה בשבילה.

אבל יש לה צל.

היא חייה. הנשמה אצלה.

הצללים באים אליה, מתקרבים ומתקרבים, הכל שחור, חשוך בחוץ,

חוץ מהמנורה שהיא שכובה תחתיה.

הצללים מתקדמים באיטיות אליה,

הרוח חזקה, הקור מקפיא, והקולות מתחילים לדבר.

הם מדברים אליה, בקול נמוך ומפחיד,

אך אין אדם המוציא את הקולות האלה.

זה הוא, הוא מדבר אליה, כועס, רוגז,

היא כבר יודעת שהקול ללא מי שיוציא אותו זה האחרון שתשמע,

כבר יודעת שהצללים ללא האדם שיסחב אותם זה האחרון שתראה...

הרצפה מתמלאת בדם, תמונות של אנשים מוכרים רצות מול עיניה.

היא יודעת, זה הסוף. זה נגמר, אין עוד דרך יציאה...

עוצמת את העיניים לאט לאט...

כבר אין לה צל,

כבר אין לה נשמה.

היא שבויה, שבויה אצלו.

כלואה עד התקיפה הבאה.

כבר לא מה שהייתה,

הנשמה השתנתה,

עכשיו היא רק עוד צל שחור שאיבד את גופו, איבד את עצמו.