כבר חשבתי שאני מצליחה לצאת מזה! אבל אז היא ביקשה לראות את הידיים שלי, וראתה את כל החתכים... הרגשתי אבודה.
אבל למזלי הם היו חתכים ישנים, הפסקתי לחתוך שם זה יותר מידיי מסוכן, יכולים לעלות עליי בשנייה. אז אני פשוט חותכת במקומות יותר נסתרים שלא רואים אותם.
אבל היא עדיין ראתה את כל הצלקות.
היא הסתכלה עליי במבט מודאג, אז עלה לי עוד איזה רעיון בראש. עוד תירוץ.
"מה, זה?" אמרתי "זה כלום. זה ממש ישן זה מאז ומתמיד כאן"
ניצלתי את זה שהכל כל כך קרוב אחד לשני ואמרתי
" הנה אפילו תראי, זה נראה יותר כמו צלקת אחת, זה בטח ממכה ישנה או משהו, זה פשוט ישן ממש אז אני לא מתייחסת לזה ולא יודעת ממה זה.
חוץ מזה, מרוב שזה ישן לא מרגישים את זה, העור חלק ומרגיש רגיל."
חוץ מזה, מרוב שזה ישן לא מרגישים את זה, העור חלק ומרגיש רגיל."
למזלי עבר איזה חודש מאז שחתכתי שם אז הכל כבר נעלם.
אבל היא לא האמינה והמשיכה לחקור
"ממתי זה?"
"אני לא בטוחה... אני זוכרת את זה תמיד כאן, כמו איזה כתם לידה שלא מתייחסים איו אני לא מתייחסת לזה, זה כלום" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ כאשר הדמעות עוד שנייה היו על לחיי. אבל לא. הצלחתי להשאיר את המסכה של 'הכל בסדר' בסופו של דבר.
אבל היא עדיין לא וויתרה:
"ואולי לפני הרבה זמן הייתה לך תקופה קשה ועשית את זה?"
"לא שזכור לי" עניתי "הרי זה מסוכן מאוד זה יכול ממש לפגוע בי אז למה שעשה את זה" דיי אירוני שהשתמשתי באחת מהסיבות למה אני עושה את זה כדי לנסות ולהוכיח למה אני לא עושה את זה.
"ואולי לפני הרבה זמן הייתה לך תקופה קשה ועשית את זה?"
"לא שזכור לי" עניתי "הרי זה מסוכן מאוד זה יכול ממש לפגוע בי אז למה שעשה את זה" דיי אירוני שהשתמשתי באחת מהסיבות למה אני עושה את זה כדי לנסות ולהוכיח למה אני לא עושה את זה.
היא חייכה אליי ואמרה:
"טוב, יכול להיות שזה באמת טעות, אבל אני חייבת בכל זאת לידע את ההורים על זה"
היא לקחה ממני את המספר שלהם וסיימנו את השיחה.
"טוב, יכול להיות שזה באמת טעות, אבל אני חייבת בכל זאת לידע את ההורים על זה"
היא לקחה ממני את המספר שלהם וסיימנו את השיחה.
היא לא האמינה לי.
חזרתי לכיתה מבועתת על סף בכי, שלפני שנכנסתי לכיתה ראיתי את עמית בלוקרים עם עוד ילדה, מביאה לה איזה ספר.
באותה שנייה הדבר היחיד שחשבתי עליו זה עד כמה אני שונאת אותה והיא הולכת להתחרט כל כך על מה שהיא עשתה לי השקרנית הזאת. היא הרסה לי את החיים!
;){kind=link}