* צלצול להפסקה בין שישית לשביעית*
"יובל את באה לסיבוב?"
"כן בואי"
יובל היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו חברות כבר 9 שנים- אבל היא לא ידעה מכלום ממה שעובר עליי.
יובל היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו חברות כבר 9 שנים- אבל היא לא ידעה מכלום ממה שעובר עליי.
"יואו מה זה אין לי כוח עכשיו לעוד שיעור ביולוגיה, מספיק לי שעתיים אין לי עצבים לזה כבר" אמרה יובל
"וואו כל כך, אין לי כוח לזה בשיטט" אמרתי "חוץ מזה יש לי תחושה לא טובה בכלל..!"
"מה זאת אומרת? שאלה
"לא יודעת" עניתי "אבל יש לי תחושה לא טובה לגבי השעה הזאת עכשיו, אני רוצה ללכת הביתה"
"עזבי, זה שעה אחרונה יאאלה בקטנה אל תדאגי זה בטח סתם"
"יש מצב..."
* צלצול לתחילת שעה שביעית *
הלכנו לכיתה והתיישבו בכיסאות. המורה הגיעה.
עבר כבר הרבה זמן, ועמית עדיין לא נכנסה לשיעור.
שאלתי את יובל שישבה שולחן לפניי:
"תגידי, את יודעת איפה עמית?"
"שמעתי שהיא אצל היועצת או משהו" אמרה.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף, הייתה לי תחושה רעה כל כך...
"את יודעת למה?" שאלתי
"אין לי מושג" ענתה והסתובבה בחזרה לשולחנה כי המורה התחילה כבר להתעצבן.
"טוב..." מלמלתי
רציתי כל כך ללכת כבר הביתה. ידעתי שהייתי צריכה ללכת! ידעתי!
ידעתי שאסור לי לספר! ידעתייי!!! אז למה סיפרתי?! אוף אני שונאת את עצמי כל כך עכשיו.
פתאום ראיתי את עמית נכנסת לכיתה עם ראש מושפל. היא לא הסתכלה עליי.
לאחר מכן המחנכת שלנו דורית נכנסה לכיתה:
"היי, אני צריכה את נועם לכמה דקות" אמרה.
יצאנו מהכיתה והיא לקחה אותי לחדר היועצת- גלית.
"הנה היא" אמרה דורית
"תודה" אמרה גלית "את יכולה לצאת עכשיו"
לאחר שהלכה דורית פנתה אליי גלית
"היי, נועם נכון?" שאלה וחייכה חיוך מאולץ כל כך..
"כן", מלמלתי מבועתת, מתה מפחד וכל כך רוצה ללכת עכשיו.
היו לי כל כךך הרבה מחשבות באותו רגע. רציתי כל כך פשוט להיעלם באותה שנייה. כל כך.
היו לי כל כךך הרבה מחשבות באותו רגע. רציתי כל כך פשוט להיעלם באותה שנייה. כל כך.
מה יהיה ? אני כל כך מפחדת!! למה לא הקשבתי לאינטואיציות שלי מלכתחילה?! אוףף למה לא הלכתי בא לי למות אני עומדת לבכות.
מה יקרה עכשיו יגלו אותי? יגלו הכל? אני לא רוצה!!! בטח כל העולם עומד לדעת על זה עכשיו, אוףף מה אני עושה עם עצמי עכשיו!! ולמה לעזאזל סיפרתי לעמית?! מה נראה לי שסמכתי עליה?! אני עוד שנייה בוכה היא יודעת הכל. אני שונאת את עמית כל כך עכשיו.
;){kind=link}